"חסידה חסידה, שאלי בשלום ירושלים"

בספר "ירוס הולכת לירושלים" שכתבה בת-עמי מלניק, מופיעה החסידה כמוטיב מרכזי לאורך כל הסיפור.
כמעט בכל כפולה היא מופיעה, על כריכת הספר וכן בדפי הפורזץ  (הדף הפנימי בספר- הכריכה הפנימית).

המשפט "שימאלה שימאלה, אגראדצין ארוסלם דהנא."- "חסידה חסידה שאלי בשלום ירושלים מדינתנו."מופיע כבר בתחילת הספר.

החסידות סימלו אצל יהודי אתיופיה את הגעגועים  לירושלים ולארץ ישראל, וזאת משום שהחסידות, במהלך נדודיהן, עוברות באתיופיה וממשיכות משם לישראל, ולמעשה – מקיימות את המסע מאתיופיה לארץ ישראל, המסע שעליו חלמו יהודי אתיופיה עד שזכו לעלות למדינת ישראל.

ילדי כתות ג' קראו את הסיפור, שרו את "שיר החסידה" של שלמה גרוניך, צפו בסרטונים מרגשים על מבצע משה ומבצע שלמה ויצרו הדפסים בעקבות הדפסיה היפים של המאיירת מורן יוגב.

בטעם של ספרים

ילדי כתות ב' שהגיעו לביקור ביום ששי הופתעו לגלות שהספרייה שינתה פניה והפכה ליום אחד למסעדה.

מפות משובצות על השולחנות והספרים הם המנות בטעמים שונים: ספרי מידע, אגדות, דמיון, שירים, קומיקס, ביוגרפיות, הומור, היסטוריה ועוד... 

על כל שולחן תפריטים ריקים ועפרונות.

הילדים טיילו בין השולחנות,  עיינו בספרים ובחרו ספר למנה ראשונה, מנה עיקרית וקינוח. כל מנה בטעם שונה, לבחירתם האישית. ועוד משהו... בעלת המסעדה חילקה ופלים. (היום מותר לאכול בספריה)

הקיר הנעלם

האדריכל הגרמני , פרופסור ורנר סובק, פיתח יחד עם סטודנטים לארכיטקטורה מיצג המתרכז בדיאלוג רב -תרבותי במרחב הציבורי. התוצאה שהתקבלה לבסוף הינה מעין "קיר" ייחודי המורכב מבלוקים של עץ ועליהם ציטטות של פילוסופים ואנשי רוח אשר אותם יכולים המבקרים לקחת אתם כמזכרת. לאחר כמה ימים הקיר מתרוקן והעבודה נעלמת.

בהשראתו, יצרנו בספריה , קיר של ציטוטים נבחרים מתוך ספרים. לשם כך, פנינו להורים ולילדים במייל וביקשנו שישלחו לנו ציטוטים אהובים מתוך ספרים שקראו. קיבלנו עשרות תשובות, אותם הדפסנו והדבקנו על חתיכות עץ צבעוניות. באירוע הקהילתי שהתקיים בשעות אחה"צ ההורים והתלמידים הוזמנו לבחור ציטוט אחד המדבר לליבם ולקחת אותו איתם למזכרת. כעבור שעה קלה התרוקן הקיר לגמרי.

גור חתול אדם ארוך שיער מאת אתגר קרת

"...גיליתי לו שגורי חתולי-אדם ארוכי שיער מאוד אוהבים בדיחות וספורים מפתיעים, ושאם גור חתול-אדם ארוך שיער מספר לך סיפור, אתה חייב להקשיב לו עד הסוף,
גם אם יש לך טלפון דחוף מהעבודה, כי הוא עלול לנשוך, ושמותר לתת להם לשתות רק שוקו, חלב ומיץ, כי מים יכולים לגרום להם להקיא ואולי אפילו להתעוור." 
הורי ילדי כתות א' היקרים
היום קיבלתם מתנה מילדיכם: פנקס ובו הוראות ברורות (פחות או יותר...) כיצד יש לגדל אותם . את הפנקסים הכינו הילדים בעקבות הסיפור המקסים "גור חתול אדם ארוך שיער" שכתב אתגר קרת. הילד בסיפור מכין פנקס ובו "הוראות הפעלה" להוריו, כדי שידעו לגדל אותו היטב.

ילדי כתה ז' המוכשרים קראו את הספר, הסבירו ועזרו לילדים להכין את הפנקסים.

צ'רלס דרוין שגלה את סוד החיים על פני האדמה מאת תמר כוכב

באחד הימים, כשהיה עוד ילד,  שאל  צ'רלס דרוין את אימו מדוע  פרחי הכרכום לבנים? היא לקחה כרכומים לבנים, הניחה אותם במים צבעוניים ולאחר מספר ימים הפרחים נצבעו בשלל צבעים. זה היה הניסוי המדעי הראשון של צ'רלס הילד, שגדל להיות חוקר טבע חשוב שמחקריו החדשניים על מוצא המינים ומוצא האדם מעסיקים אותנו גם כיום.


גם אנחנו, ילדי כתות ג' ,ערכנו את הניסוי בספריה והתפעלנו מהצבעוניות של הפרחים.
בהמשך, קראנו על מסע ה"ביגל" שערך דרוין באמריקה הדרומית,  שם מצא ואסף מאובנים אותם הביא איתו לאנגליה. מהמאובנים למד דרוין  שהיו מינים שונים של בעלי חיים שהיו ונכחדו או שעברו שינויים.

קלפי סופר סטרייקה

טלפון סלולרי (מדגם שכבר היום הוא מאובן...)

מטען

ניסינו לחשוב בכיתה מה יגלו החוקרים בעוד אלפי שנים עלינו? אילו עקבות אנחנו נשאיר?כיצד יפרשו את החפצים היומיומיים שאנחנו צורכים היום? יצרנו את המאובנים של העתיד. 

ספורו של פרדיננד מאת מונרו ליף

בימי ששי ילדי כתות ב' מתארחים בספריה וזהו יום שמח במיוחד.
בשבועיים האחרונים קראנו את הספר על הפר פרדיננד שוחר השלום, שמעדיף לשכב באחו ולהריח פרחים מאשר לצאת ולהילחם. הספר שיצא לאור בשנת 1936 הוחרם על ידי ספרד בזמן מלחמת האזרחים ונשרף על ידי הנאצים בגרמניה. במהלך הקריאה שמנו לב שהמאייר רוברט לוסון מאד אוהב לצייר כובעים. ספרנו ביחד -בקול, למעלה מחמישים!! כובעים בספר. הכובעים מאד מענינים ומיוחדים. כובעים גם לנשים וגם לגברים. כובעי מטאדורים וכובעים של                         נשים גנדרניות מקושטים בפרחים. 

 החלטנו לחגוג את התגלית בכתה והכנו כובעים בשלל צבעים וחומרים. הייתה זו חגיגה של ממש.

יקינתון - ספור על חברות ושיר

"לילה לילה מסתכלת הלבנה

בפרחים אשר הנצו בגינה,

בציצי היקינתון בגננו הקטון

לילה לילה מסתכלת הלבנה..."

את השיר "פזמון ליקינתון שאת מילותיו כתבה לאה גולדברג והלחינה רבקה גוילי כמעט ואין צורך להציג.

מה שמעטים יודעים הוא, כיצד נכתב השיר.

שהם סמיט כתבה ספר מקסים, מאויר יפה יפה על ידי רוני פחימה, שמספר על ילדותן ועל המפגש ביניהן.   על החברות שנרקמה ביניהן, חברות שבזכותה כולנו מזמזמים באהבה רבה את השיר כבר שנים רבות.

קראנו, ילדי כתות ג' ביחד את הספר בספריה ושרנו את השיר בכיתה (מסתבר שרוב הילדים יודעים את המילים בע"פ)

הכנו בעצמנו עציצים יפים וצבעוניים, יצאנו לחצר ושתלנו בעציצים יקינתון. עכשיו כל שנותר הוא להציב את העציץ בשמש, להשקות פעמיים בשבוע ולחכות שהפרחים ינצו בגינה...

שילחו לנו תמונות שלכם עם העציץ הפורח ונפרסם את התמונות פה בבלוג שלנו.

כתובתנו  tami_hasel@walla.com

  

מזכרת שננצור כל חיינו

קראנו בכתה את הפרק הראשון בספר  "ניקולא הקטן" מאת רנה גוסיני וז'אן ז'אק סמפה. הספר יצא לאור בצרפת בשנת 1961 והוא נפלא היום כמו שהיה אז.
יצאנו לחצר עם המורה חני וצילמנו את הפרק הראשון בספר, המתאר חוויה אותה חווה כל ילד בבית הספר בסוף שנה- הצילום הכיתתי. אצל ניקולא וחבריו גם אירוע שגרתי שכזה לא יהיה משעמם

מזכרת שננצור כל חיינו 

היום בבוקר הגענו כולנו לבית ספר נורא מרוצים, כי היום מצטלמים לתמונה כיתתית שתהיה בשבילנו מזכרת שננצור כל חיינו, כמו שהמחנכת אמרה. והיא גם אמרה לנו לבוא נקיים ומסורקים יפה-יפה.

נכנסתי לחצר בית ספר עם ראש מלא ג'ל. כל הילדים כבר היו שם והמורה עמדה וצעקה על ז'אוֹפרָאָה שהגיע מחופש ליצור ממאדים. לז'אופרואה יש אבא נורא עשיר שקונה לו כל צעצוע שהוא רוצה. ז'אופרואה אמר למחנכת שלא אכפת לו, ושהוא יצטלם בתלבושת חלל, ושאם לא אז הוא הולך הביתה.

הצלם גם היה שם עם המצלמה שלו והמורה אמרה לו שצריך להזדרז כי אחרת נפסיד שיעור חשבון. אַנְיָאן, שהוא התלמיד הכי טוב בכיתה והפוצי-מוצי של המחנכת, אמר שזה יהיה חבל אם לא יהיה שיעור חשבון, כי הוא אוהב חשבון והוא עשה את כל התרגילים שהיו לשיעורי בית. אד, חבר שלי חזק נורא, רצה להכניס לאניאן אגרוף בפרצוף, אבל לאניאן יש משקפיים ואי אפשר להרביץ לו כל פעם שרוצים. המורה התחילה לצעוק שאנחנו בלתי נסבלים ושאם זה יימשך כך לא תהיה שום תמונה ושכולנו ניכנס לכיתה. אז הצלם אמר: "נו באמת, נו באמת, שקט, כולם להירגע, אני יודע איך צריך לדבר עם ילדים, הכול יהיה בסדר גמור."

הצלם החליט שאנחנו צריכים להסתדר בשלוש שורות: הילדים בשורה הראשונה יֵשבו על הרצפה, הילדים בשורה השנייה יעמדו מסביב למחנכת שתשב על כיסא והילדים בשורה השלישית יעמדו על ארגזים. יש לצלם הזה רעיונות ממש טובים.

הלכנו להביא ארגזים ממחסן בית ספר. עשינו שם חיים, כי לא היה הרבה אור במחסן ורָפָס שם שק ישן על הראש וצעק: "הווו, אני רוח רפאים." ואז ראינו שהמחנכת מגיעה. היא לא נראתה מרוצה, אז לקחנו את הארגזים ויצאנו משם מהר. היחיד שנשאר היה רופוס. הוא לא ראה מה קורה בגלל שהשק היה על הראש שלו והוא המשיך לצעוק: "הווו, הווו, אני רוח רפאים," והמחנכת היתה זאת שהורידה לו את השק. איך שרופוס היה מופתע. כשהמחנכת חזרה לחצר, היא עזבה את האוזן של רופוס ואז הִכתה לעצמה על המצח. "אתם שחורים לגמרי," היא אמרה. זה היה נכון. כששיחקנו במחסן, התלכלכנו קצת. המחנכת לא היתה מרוצה, אבל הצלם אמר לה שזה לא נורא, ושיש לנו זמן להתרחץ בזמן שהוא מסדר את הארגזים ואת הכיסא בשביל התמונה. היחיד שנשאר עם פנים נקיות, חוץ מאניאן, היה ז'אופרואה, כי היתה לו על הראש קסדת חלל שנראתה כמו צנצנת. "את רואה," אמר ז'אופרואה למחנכת, "אם כולם היו באים מחופשים ליצורים ממאדים, לא היו בעיות." ראיתי שלמחנכת ממש מתחשק לתפוס לז'אופרואה באוזן, אבל בצנצנת לא היה איפה לתפוס. המצאה גדולה, תחפושת המאדים הזאת! חזרנו אחרי שהתרחצנו והסתרקנו. היינו קצת רטובים, אבל הצלם אמר שזה לא נורא, ושבתמונה לא יראו כלום.

"טוב," אמר לנו הצלם, "רוצים לשמח את המורה שלכם?" ענינו שכן, כי אנחנו מחבבים את המחנכת, היא ממש נחמדה כשאנחנו לא מרגיזים אותה. "טוב," אמר הצלם, "גשו בצורה יפה למקומות שלכם. הגבוהים על הארגזים, הבינוניים בעמידה והנמוכים בישיבה." התחלנו להסתדר והצלם התחיל להסביר למחנכת שאפשר להשתלט על כל הילדים עם קצת סבלנות, אבל המחנכת לא יכלה להקשיב לו עד הסוף. היא היתה צריכה להפריד בינינו, כי כולנו רצינו לעמוד על הארגזים.

"יש פה רק גבוה אחד, וזה אני!" צעק אד ודחף את אלה שרצו לעלות על הארגזים. ז'אופרואה התעקש, אז אד נתן לו אגרוף בצנצנת והכאיב לעצמו נורא. היינו צריכים כמה ילדים כדי להוריד מהראש של ז'אופרואה את הצנצנת, שנמעכה.

המחנכת אמרה שהיא מזהירה אותנו בפעם האחרונה ושאם לא נירגע יהיה שיעור חשבון, אז הבנו שצריך להיות בשקט והתחלנו להסתדר במקומות. ז'אופרואה התקרב לצלם, "מה זה, הדבר הזה?" הוא שאל. הצלם חייך ואמר לו: "זאת קופסה שממנה תצא ציפור קטנה, בחרצ'יק." "המכשיר שלך ישן," אמר ז'אופרואה, "אבא שלי נתן לי מצלמה עם מגן שמש, עדשה לצילום מקרוב, עדשת טֶלה, וכמובן מסננים..." הצלם נראה מופתע, הוא הפסיק לחייך ואמר לז'אופרואה לחזור למקום. "יש לך לפחות מד-אור חשמלי?" שאל ז'אופרואה. "בפעם האחרונה, חזור למקום שלך!" צעק הצלם, שפתאום נראה נורא עצבני.

הסתדרנו במקומות. אני ישבתי על הארץ, ליד אַלסֵסט. אלססט הוא חבר שלי והוא נורא שמן ואוכל כל הזמן. הוא בדיוק התכוון לנגוס בפרוסת לחם עם ריבה כשהצלם אמר לו להפסיק לאכול, אבל אלססט ענה שהוא חייב להזין את עצמו. "עזוב את הלחם הזה!" צעקה המחנכת שישבה בדיוק מאחורי אלססט. זה כל כך הבהיל אותו, שהוא הפיל את הלחם על החולצה שלו. "זה אבוד," אמר אלססט, כשהוא מנסה לנגב את הריבה עם הלחם. המורה אמרה שהברירה היחידה שנשארה היא לשים את אלססט בשורה האחרונה בשביל שלא יראו את הכתם על החולצה. "אד," אמרה המחנכת, "פנה את מקומך לחברך." "הוא לא חבר שלי," ענה אד, "והוא לא יעמוד במקומי. הוא יכול פשוט להסתובב עם הגב למצלמה, ככה לא יראו לא את הכתם ולא את הפרצוף השמן שלו." המחנכת התרגזה ונתנה לאד עונש לכתוב מאה פעם "אסור לי לסרב לפנות את מקומי לחבר שהפיל על חולצתו פרוסת לחם עם ריבה." אד לא אמר כלום, הוא ירד מהארגז שלו והתקדם לשורה הראשונה. זה עשה קצת בלגן, בעיקר כשאד נתקל באלססט והכניס לו אגרוף בפרצוף.

אלססט רצה לתת לאד בעיטה, אבל אד התחמק, הוא נורא גמיש, ומי שקיבל את הבעיטה היה אניאן, במזל - איפה שאין לו משקפיים. זה לא הפריע לו להתחיל לצרוח ולבכות שהוא לא רואה כלום, שאף אחד לא אוהב אותו ושהוא רוצה למות. המחנכת הרגיעה אותו, קינחה לו את האף, סירקה אותו מחדש והענישה את אלססט - הוא צריך לכתוב מאה פעם "אסור לי להכות חבר שלא מציק לי ושמרכיב משקפיים." "מגיע לך," אמר אניאן. אז המחנכת נתנה גם לו עונש. אניאן היה כל כך מופתע, שהוא אפילו לא בכה. המחנכת התחילה לחלק עונשים בנדיבות, לכולנו היו ערמות של שורות לכתוב, ובסוף המחנכת אמרה: "טוב, עכשיו אולי תחליטו להתנהג יפה. אם תהיו ילדים טובים, אבטל את כל העונשים. אז הסתדרו, חייכו חיוך גדול, והאדון יצלם תמונה יפה!" בגלל שלא רצינו לצער את המחנכת, עשינו מה שהיא אמרה. כולנו הסתדרנו וחייכנו.

אבל המזכרת שננצור כל חיינו התפספסה, כי גילינו שהצלם כבר לא שם. הוא עזב, בלי להגיד כלום.