"....וזה הדבר הכי-הכי נורא לגבי השבעה באוקטובר האחרון, הרגע
האחד שעליו לעולם לא אסלח לעצמי..."
סטיבן הוא נער מתבגר רגיל, שרק רוצה להנות מהתיכון כמו כל נער ולפנטז על
"השווה" של השכבה , אבל ביום אחד כל זה משתנה.
לפני השבעה באוקטובר סטיבן היה עושה הכול כדי להיפטר מאחיו. אבל אז הוא מגלה שאחיו חולה במחלה קשה ולומד להעריך את משפחתו.
סטיבן אוהב לנגן בתופים. בכל פעם שהוא
מתוסכל ועצוב הוא מוציא את תסכוליו בנגינה על התופים ומשתפר מפעם לפעם. בגלל המחלה של אחיו הוא הופך להיות, בעיני כל בית-הספר,נער מסכן שיש לרחם עליו. המורים
מאפשרים לו לשפר את הציונים גם כשלא מגיע לו.
בעקבות הטיפולים במחלה, מצבה הכלכלי של המשפחה מידרדר ואין להם דרך לממן את
שיעורי התופים של סטיבן. סטיבן לא רוצה להפסיק לנגן ומנסה למצוא
פתרון.
חבריו של סטיבן עוזרים לו , הם מוצאים את הפתרון- וכל ילדי מקהלת בית הספר עוזרים במימוש
הפתרון.
בבית החולים שבו מטופל אחיו,פוגש סטיבן נערה חולה בת גילו .ממנה הוא לומד שעליו לעמוד תמיד לצד אחיו. אחותה הגדולה נמצאת במדינה אחרת ולא תומכת
בה, היא יודעת מה ההרגשה.
הספר ריגש אותנו עד דמעות כשקראנו אותו.
רוצים לדעת איך משפחתו של סטיבן מתמודדת עם הקושי הכלכלי? מה קרה לאחיו של סטיבן?
מה הוא הפתרון? ומה עם הנערה שפגש בבית החולים? מהי עוגת שברים?
תקראו את הספר ....ותגלו הספר מתאים לקוראים בכתות ו'-ח' ליהיא צדוק ודניאלה סיטון, ח'1
השבוע ציינו את שבוע הספר במגוון אירועים: משחקים, מפגשי סופר ושעת סיפור. לפניכם סרטון קצר המתעד את הפעילויות. תודה לכל מי שעזר ותמך, ובמיוחד תודה לילדים מכתה ז' שניצחו על כל הפעילויות ביד רמה ובהרבה אהבה ושמחה.
ילדי כתות ד' קראו את השיר של נתן אלתרמן ופירשו את המילים הלא מובנות בעזרת מילון. (לא מצאנו את פירוש המלה "זשרץ" - מישהו יודע?)
כל תלמיד בחר מילה המסתיימת בפ"א סופית ועיצב אותה בסביבה פיסולית עשירה בדימויים חזותיים המייצגים את המילה. לפניכם סרטון בו אפשר לצפות בעבודות היפות של הילדים.
בעקבות הסיפור "דג הוא דג" שכתב הסופר והמאייר ליאו ליאוני.
פלסטלינה ופנדה על קרטון ביצוע
בקצה היער היה אגם קטן. ושם, בין צמחי המים, שחו להם השנים-דג צעיר וראשן זעיר.
הם היו החברים הכי טובים, תמיד יחד.
בקר בהיר אחד גלה הראשן שבמשך הלילה צמחו לו שתי רגלים קטנטנות.
"תראה", הוא אמר בגאווה, "תראה, אני צפרדע."
"איזה שטויות," ענה לו הדג הקטן. "איך זה שאתה צפרדע אם רק אתמול היית דג קטן בדיוק כמוני?"
הם התווכחו והתווכחו עד שלבסוף אמר הראשן, "צפרדע היא צפרדע, ודג הוא דג, וככה זה."
עברו שבועות, ובינתיים גידל הראשן גם רגלים קדמיות זעירות, וזנבו הלך ונעשה קטן מיום ליום. ואז, יום בהיר אחד, כשהפך כבר לצפרדע ממש, הוא טפס ועלה מן המים אל העשב שעל גדת האגם.
גם הדג הקטן גדל בינתיים והפך לדג בוגר ומרהיב. פעמים רבות הוא שאל את עצמו לאן נעלם החבר הטוב שלו- זה עם ארבע הרגלים. אבל ימים ושבועות חלפו, והצפרדע לא חזר.
והנה יום אחד, בקפיצה מתיזה ועליזה שהרעידה את צמחי המים, חזר הצפרדע לאגם.
"איפה היית?" שאל אותו הדג בהתרגשות.
"הסתובבתי בעולם, קפצתי מפה לשם," ענה הצפרדע, "וראיתי דברים יוצאים מן הכלל."
"איזה דברים?" שאל הדג.
"ציפורים," ענה הצפרדע כיודע סוד. "ציפורים!" והוא סיפר לדג על הציפורים- שיש להם כנפיים ושתי רגלים ונוצות בהרבה-הרבה צבעים.
בזמן שהצפרדע דיבר, ראה החבר שלו בדמיונו ציפורים עפות כאילו היו דגים גדולים עם כנפיים.
"ומה עוד ראית?" שאל הדג בסקרנות.
"פרות," ענה הצפרדע. "פרות! עם ארבע רגלים ועם קרניים, והן אוכלות עשב, ויש להן שקיות ורודות מלאות בחלב.
"וגם אנשים!" הוסיף הצפרדע. "גברים, נשים, ילדים!" והוא סיפר וסיפר עד שהכל היה חשוך מסביב.
אבל התמונות בראשו של הדג היו מלאות אור וצבע ודברים מופלאים, והוא לא הצליח להירדם. אילו רק היה יכול לקפוץ מפה לשם כמו החבר שלו ולראות את העולם הנפלא.
וכך חלפו להם הימים. הצפרדע נעלם, והדג רבץ לו במים וחלם על ציפורים עפות, ועל פרות שרועות באחו, ועל החיות המוזרות האלה שמתכסות בבגדים ושהחבר שלו קורא להן אנשים.
יום אחד גמלה בלבו החלטה- יהיה מה שיהיה, הוא חייב לראות הכל בעצמו. והוא חבט בזנבו בכל הכוח וזינק מחוץ למים הישר את גדת האגם, ושם נחת על העשב היבש והחם.
הוא נסה לנשום- ולא הצליח. ניסה לזוז- ולא הצליח.
"הצילו," הוא לחש בכוחותיו האחרונים.
למזלו, הצפרדע, שבדיוק צד פרפרים בסביבה, ראה אותו ודחף אותו בכל הכוח בחזרה למים.
עדין המום, צף הדג דקה או שתים, ואז נשם משימה עמוקה, ואל הזימים שלו זרמו מים קרירים וצלולים. שוב הרגיש קל ובלי משקל, ובתנועה קלילה וזעירה של זנבו הצליח לשחות במים לשמאל ולימין, למעלה ולמטה, בשמיניות ובעיגולים, ממש כמו קודם.
קרני השמש התרוצצו בין הגבעולים, וכתמי האור ריצדו על פני המים. העולם הזה היה ללא ספק העולם היפה ביותר בכל העולמות. הוא חייך אל חברו הצפרדע ששט על עלה חבצלת והביט בו באהבה. "צדקת, חבר," הוא אמר לצפרדע. "דג הוא דג."
גליה סיפרה לנו על שלושת הספרים שכתבה על הכלבה שקשוקה. היא גם קראה בפנינו קטעים קצרים מתוך הספר החדש שלה "שקשוקה מאמצת חתול איום ונורא".
שמענו על ההרפתקאות שלה כילדה בקיבוץ. בתקופה ההיא הילדים ישנו ביחד ,בבית הילדים , ולא עם ההורים בבית. הילדים ניצלו את המצב, לא הלכו לישון בזמן ועשו תעלולים לשומר הלילה ולמטפלת . גליה סיפרה שהלינההמשותפת הייתה כייפית להם, לילדים.
כבר כילדה,היא אהבה לספר סיפורים מפחידים לשאר הילדים בקיבוץ .היא סיפרה להם לפני השינה סיפורים מהדמיון, אבל מכיוון שהיא לא כתבה אותם הם נשכחו.
חלק מהדמויות בספרים לקוחות מהמציאות: כמו הכלבה שלה ,שדומה מאד בהתנהגות לשקשוקה מהסיפור או יולי , גיבורת הסיפור, שדומה חיצונית לבתה של המאיירת-תמר נהיר-ינאי (שהפכה עם הזמן לחברה של גליה).
זה מעניין ובעיקר מרגש לפגוש סופרת . גליה סיפרה שיש לה חתול תוקפני בדיוק
כמו החתול בספר החדש.
היה מצחיק לשמוע איך בעלי חיים שונים מגיעים אל גליה הביתה והם בעצם מאמצים אותה ולא היא אותם. כך היה עם הכלבה שלה וגם עם החתול שהיא מגדלת. ובאמת, בספר כתוב ש"שקשוקה מאמצת את המשפחה" במקום שהמשפחה תאמץ אותה .
גליה סיפרה לנו על תהליך הכתיבה של הספרים. כשהיא ישבה ליד המחשב ניגשה אליה בתה וביקשה שהדמות הראשית בסיפור שתהיה בת, וכך היה.
אולי, אמרה גליה, אם הבן שלה היה ניגש אליה קודם הדמות הראשית בספרים הייתה בן.
הסופרת אורה מורג הגיעה למפגש איתנו, הילדים, בספרית בית הספר.
עוד לפני שהחל המפגש, בזמן ההפסקה, ניגשנו אליה והראינו לה את העבודות שכתבנו בעקבות הקריאה בספרים .היאעיינה בעבודות והרגשנו שהיא התרשמה מאד (ואפילו חתמה לנו על העבודות...)
בתום ההפסקה התכנסנו כל ילדי שכבת ה' למפגש.
מורג הציגה את עצמה בפנינו כסופרת הכותבת ספרי מתח לנוער. ספרים העוסקים בנושאים היסטוריים.
בשקופית שהיא הקרינה הוצגו כל ספריה והשנים שאירועי הספר התרחשו בהם. הבנו שהספריםמתארים אירועים שקרו על פני יותר ממאה שנה.
היא הסבירה לנו שהספרים משלבים בתוכם עובדות היסטוריות וסיפור דמיוני.
ראינו מכשיר מורס אמיתי בן מאה שנה. אותו מכשיר ממש כמו שהופיע בספר "המרגל שבא מן הים". היא הדגימה כיצד משתמשים בו ואפילו הצלחנו לפענח כמה מילים.
שמענו ממנה על ה"אניגמה". ה"אניגמה" הוא מכשיר הצפנה גרמני שהשתמשו בו במלחמת העולם השנייה. בספר "אניגמה-סוד הצופן הגורלי" מתואר כיצד הבריטים הצליחו לפענח את הצופן . צפינו בסרטון שמסביר כיצד משתמשים באניגמה. (הסרטון מופיע כאן בתחתית הכתבה ותוכלו לצפות בו)
את ההשראה לכתיבת הספרים היא קיבלה משנות ילדותה בבת גלים שבחיפה וממקומות בהם הסתובבה וגדלה .רוב האירועים והמקומות המתוארים בספרים הם אמיתיים.
לסיום, שמענו על הספר הבא שעומד לצאת לאור ושמו "בחזרה אל הבונקר". הספר יספר על ימיו האחרונים של היטלר בבונקר.
המפגש היה מהנה ומרתק. ראינו שאורה מורג התרגשה מהעובדה שקראנו רבים מספריה.
משפחה עניה חיה בהולנד ושמה משפחת ברינקר. ההורים רף ומאטי , הילדים הנס וגרטי. רף עובד בתיחזוק סכרים. יום אחד, במהלך עבודתו, נפל בול עץ על ראשו ומוחו נפגע. הוא הפך לנכה ואלים. במקרה, לאחר 10 שנים פגש הנס רופא מנתח שמסכים לנתח את רף ללא תשלום מכיוון שהתרשם מטוב ליבו. הניתוח הצליח ורף הבריא. לפני פציעתו החביא רף מטמון שאף אחד לא ידע את מקומו. מטמון שהיה יכול לעזור למטי בכל השנים שרף חלה. האם נמצא המטמון? מי זכה בתחרות ההחלקה על הקרח החשובה שנערכה בעיר אמסטרדם? קיראו וגלו. עומר ליבוביץ, סתיו ברקאי ונועה לייש, ג'1
למדתי מהספר הרבה על הולנד.למדתי שהמים גבוהים מהיבשה ולכן יש הרבה סכרים בהולנד. בחורף המים קופאים ואנשים מחליקים על התעלות הקפואות. הסירות משמשות כאוטובוסים ומכוניות. רון ליסננסקי, ג'1
הכרנו את הסיפור על הילד ששם את אצבעו בסכר וכך הציל את כל תושבי המדינה. בהולנד יש הרבה תחנות רוח. בהולנד אין הרים, הארץ שטוחה. אין אבנים בהולנד ומי שצריך אבנים קונה אותם בחנות.
עילאי יונה וערן גורדון
הדמות שאהבתי במיוחד הוא הנס. הנס הוא ילד נדיב מאד ולמרות שהמשפחה סובלת כי אין להם כסף הם מסתדרים טוב מאד בזכות האהבה שלהם והנדיבות.
הלן קלר נולדה באלבמה שבארצות הברית בשנת 1880 ונפטרה בשנת 1968. כשהייתה בת 19 חודשים חלתה במחלה שהפכה אותה לחירשת ועיוורת. בילדותה, היו להלן הרבה התקפי זעם. בגיל שבע הזמינו להלן מורה פרטית בשם אן סאליבן. אן בעצמה היתה כבדת ראייה והיא לימדה את הלן לתקשר בעזרת כתיבה באצבעות. ביום אחד למדה הלן 30 מילים.הלן התעקשה לדבר כמו כל האנשים והצליחה לאחר מאמץ לומר את המשפט הראשון שלה: "אני כבר לא אילמת". לספר קוראים "הסיפור המופלא של הלן קלר" כי הוא מתאר את הדברים הטובים שקרו להלן, את ההתפתחות שלה, את המהירות שבה היא קלטה כל דבר וזה ממש מופלא. הלן היתה ילדה מופלאה וחכמה. היא סיימה את הקולג' בהצטיינות ואפילו קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית.כשקראנו את הספר הרגשתי לפעמים עצב על הלן אבל היו גם קטעים שהרגשתי שמחה. אופק רז, ד'1
כילדה, הלן לא הצליחה להביע את עצמה ואת רצונותיה. היא היתה מתרגזת ונתקפת התקפי זעם. היתה משתרעתעל הרצפה, בועטת, מכה וצורחת. היא היתה גם מאד מפונקת כי ההורים שלה ריחמו עליה ותמיד נתנו לה לעשות מה שהיא רוצה. אן סאליבן לימדה את הלן לתקשר בעזרת אצבעות הידיים. המילה הראשונה שהלן הצליחה להבין היתה מים. בבגרותה הפכה הלן לפעילה פוליטית וכתבה הרבה מאמרים וספרים למען מעמד הפועלים. ב-1952 היא ביקרה בישראל וסייעה לאגודת החירשים. ב-1 ביוני 1968 נפטרה הלן בשנתה, 26 ימים לפני יום הולדתה ה-88. טל דוכניאן, ד'2
בטרם מלאו לה שנתיים חלתה הלן קלר והפכה להיות חירשת, אילמת ועיוורת. הלן היתה נחושה להצליח ולמדה קרוא וכתוב. אן סאליבן , מורתה של הלן ,ליוותה אותה במשך 48 שנים. הלן הצליחה לסיים קולג' יוקרתי בהצטיינות בזכות כשרונותיה ונחישותה ללמוד ולהצליח. הסיפור של הלן קלר גרם לי להבין שגם אם אתה לא יכול לדבר או לשמוע אתה צריך להמשיך לנסות להתגבר. בר נקדימון, ד'1
במהלך הקריאה בספר ראינו גם סרטונים על הלן. אחד הסרטונים הקשים היתה תיאור ארוחת הבוקר בה אן סאליבן מנסה ללמד את הלן לאכול כמו ילדה רגילה- עם מזלג וסכין. רגשותי היו מעורבים בזמן קריאת הספר, ניסיתי לחשוב מה עובר על הלן בזמן שאן ניסתה לחנכה להתנהג כרגיל. אופיר אליהו, ד'2
הלן היא ילדה מוגבלת ביכולת שלה לדבר, לשמוע ולראות. למרות קשייה הרבים, הלן מצליחה להתגבר על הקשיים בעזרת כח הרצון שלה. בתור ילדה עם קשיים כה רבים, הכח של הלן להתגבר עליהם, הוא הישג גבוה ומופלא. אופייה של הלן היה חזק וכשהיא רצתה להשיג משהו היא הצליחה, כמו: לימודים גבוהים, דיבור, ליטוף אריה ועוד. אז זיכרו! אם אתם חושבים שאתם מסכנים כשמבקשים מכם לעשות משהו קשה חישבו על הלן קלר ואז תבינו כמה קל זה בשבילכם.
רואי לוי, ד'1צפו בסרט נדיר משנת 1928 ,בו רואים את הלן קלר ואן סאליבן מספרות כיצד למדה הלן לדבר. ולומר את המשפט הראשון שלה : "עכשיו אני לא אילמת"
