את השיר "פזמון ליקינתון שאת מילותיו
כתבה לאה גולדברג והלחינה רבקה גוילי כמעט ואין צורך להציג.
מה שמעטים יודעים הוא, כיצד נכתב השיר.
שהם סמיט כתבה ספר מקסים, מאויר יפה יפה
על ידי רוני פחימה, שמספר על ילדותן ועל המפגש ביניהן. על החברות שנרקמה ביניהן, חברות שבזכותה כולנו
מזמזמים באהבה רבה את השיר כבר שנים רבות.
קראנו, ילדי כתות ג' ביחד את הספר בספריה
ושרנו את השיר בכיתה (מסתבר שרוב הילדים יודעים את המילים בע"פ)
הכנו בעצמנו עציצים יפים וצבעוניים, יצאנו
לחצר ושתלנו בעציצים יקינתון. עכשיו כל שנותר הוא להציב את העציץ בשמש, להשקות
פעמיים בשבוע ולחכות שהפרחים ינצו בגינה...
שילחו לנו תמונות שלכם עם העציץ הפורח ונפרסם
את התמונות פה בבלוג שלנו.
קראנו בכתה את הפרק הראשון בספר "ניקולא הקטן" מאת רנה גוסיני וז'אן ז'אק סמפה. הספר יצא לאור בצרפת בשנת 1961 והוא נפלא היום כמו שהיה אז. יצאנו לחצר עם המורה חני וצילמנו את הפרק הראשון בספר, המתאר חוויה אותה חווה כל ילד בבית הספר בסוף שנה- הצילום הכיתתי. אצל ניקולא וחבריו גם אירוע שגרתי שכזה לא יהיה משעמם
מזכרת שננצור כל חיינו
היום בבוקר הגענו כולנו לבית ספר נורא מרוצים, כי היום מצטלמים לתמונה כיתתית שתהיה בשבילנו מזכרת שננצור כל חיינו, כמו שהמחנכת אמרה. והיא גם אמרה לנו לבוא נקיים ומסורקים יפה-יפה.
נכנסתי לחצר בית ספר עם ראש מלא ג'ל. כל הילדים כבר היו שם והמורה עמדה וצעקה על ז'אוֹפרָאָה שהגיע מחופש ליצור ממאדים. לז'אופרואה יש אבא נורא עשיר שקונה לו כל צעצוע שהוא רוצה. ז'אופרואה אמר למחנכת שלא אכפת לו, ושהוא יצטלם בתלבושת חלל, ושאם לא אז הוא הולך הביתה.
הצלם גם היה שם עם המצלמה שלו והמורה אמרה לו שצריך להזדרז כי אחרת נפסיד שיעור חשבון. אַנְיָאן, שהוא התלמיד הכי טוב בכיתה והפוצי-מוצי של המחנכת, אמר שזה יהיה חבל אם לא יהיה שיעור חשבון, כי הוא אוהב חשבון והוא עשה את כל התרגילים שהיו לשיעורי בית. אד, חבר שלי חזק נורא, רצה להכניס לאניאן אגרוף בפרצוף, אבל לאניאן יש משקפיים ואי אפשר להרביץ לו כל פעם שרוצים. המורה התחילה לצעוק שאנחנו בלתי נסבלים ושאם זה יימשך כך לא תהיה שום תמונה ושכולנו ניכנס לכיתה. אז הצלם אמר: "נו באמת, נו באמת, שקט, כולם להירגע, אני יודע איך צריך לדבר עם ילדים, הכול יהיה בסדר גמור."
הצלם החליט שאנחנו צריכים להסתדר בשלוש שורות: הילדים בשורה הראשונה יֵשבו על הרצפה, הילדים בשורה השנייה יעמדו מסביב למחנכת שתשב על כיסא והילדים בשורה השלישית יעמדו על ארגזים. יש לצלם הזה רעיונות ממש טובים.
הלכנו להביא ארגזים ממחסן בית ספר. עשינו שם חיים, כי לא היה הרבה אור במחסן ורָפָס שם שק ישן על הראש וצעק: "הווו, אני רוח רפאים." ואז ראינו שהמחנכת מגיעה. היא לא נראתה מרוצה, אז לקחנו את הארגזים ויצאנו משם מהר. היחיד שנשאר היה רופוס. הוא לא ראה מה קורה בגלל שהשק היה על הראש שלו והוא המשיך לצעוק: "הווו, הווו, אני רוח רפאים," והמחנכת היתה זאת שהורידה לו את השק. איך שרופוס היה מופתע. כשהמחנכת חזרה לחצר, היא עזבה את האוזן של רופוס ואז הִכתה לעצמה על המצח. "אתם שחורים לגמרי," היא אמרה. זה היה נכון. כששיחקנו במחסן, התלכלכנו קצת. המחנכת לא היתה מרוצה, אבל הצלם אמר לה שזה לא נורא, ושיש לנו זמן להתרחץ בזמן שהוא מסדר את הארגזים ואת הכיסא בשביל התמונה. היחיד שנשאר עם פנים נקיות, חוץ מאניאן, היה ז'אופרואה, כי היתה לו על הראש קסדת חלל שנראתה כמו צנצנת. "את רואה," אמר ז'אופרואה למחנכת, "אם כולם היו באים מחופשים ליצורים ממאדים, לא היו בעיות." ראיתי שלמחנכת ממש מתחשק לתפוס לז'אופרואה באוזן, אבל בצנצנת לא היה איפה לתפוס. המצאה גדולה, תחפושת המאדים הזאת! חזרנו אחרי שהתרחצנו והסתרקנו. היינו קצת רטובים, אבל הצלם אמר שזה לא נורא, ושבתמונה לא יראו כלום.
"טוב," אמר לנו הצלם, "רוצים לשמח את המורה שלכם?" ענינו שכן, כי אנחנו מחבבים את המחנכת, היא ממש נחמדה כשאנחנו לא מרגיזים אותה. "טוב," אמר הצלם, "גשו בצורה יפה למקומות שלכם. הגבוהים על הארגזים, הבינוניים בעמידה והנמוכים בישיבה." התחלנו להסתדר והצלם התחיל להסביר למחנכת שאפשר להשתלט על כל הילדים עם קצת סבלנות, אבל המחנכת לא יכלה להקשיב לו עד הסוף. היא היתה צריכה להפריד בינינו, כי כולנו רצינו לעמוד על הארגזים.
"יש פה רק גבוה אחד, וזה אני!" צעק אד ודחף את אלה שרצו לעלות על הארגזים. ז'אופרואה התעקש, אז אד נתן לו אגרוף בצנצנת והכאיב לעצמו נורא. היינו צריכים כמה ילדים כדי להוריד מהראש של ז'אופרואה את הצנצנת, שנמעכה.
המחנכת אמרה שהיא מזהירה אותנו בפעם האחרונה ושאם לא נירגע יהיה שיעור חשבון, אז הבנו שצריך להיות בשקט והתחלנו להסתדר במקומות. ז'אופרואה התקרב לצלם, "מה זה, הדבר הזה?" הוא שאל. הצלם חייך ואמר לו: "זאת קופסה שממנה תצא ציפור קטנה, בחרצ'יק." "המכשיר שלך ישן," אמר ז'אופרואה, "אבא שלי נתן לי מצלמה עם מגן שמש, עדשה לצילום מקרוב, עדשת טֶלה, וכמובן מסננים..." הצלם נראה מופתע, הוא הפסיק לחייך ואמר לז'אופרואה לחזור למקום. "יש לך לפחות מד-אור חשמלי?" שאל ז'אופרואה. "בפעם האחרונה, חזור למקום שלך!" צעק הצלם, שפתאום נראה נורא עצבני.
הסתדרנו במקומות. אני ישבתי על הארץ, ליד אַלסֵסט. אלססט הוא חבר שלי והוא נורא שמן ואוכל כל הזמן. הוא בדיוק התכוון לנגוס בפרוסת לחם עם ריבה כשהצלם אמר לו להפסיק לאכול, אבל אלססט ענה שהוא חייב להזין את עצמו. "עזוב את הלחם הזה!" צעקה המחנכת שישבה בדיוק מאחורי אלססט. זה כל כך הבהיל אותו, שהוא הפיל את הלחם על החולצה שלו. "זה אבוד," אמר אלססט, כשהוא מנסה לנגב את הריבה עם הלחם. המורה אמרה שהברירה היחידה שנשארה היא לשים את אלססט בשורה האחרונה בשביל שלא יראו את הכתם על החולצה. "אד," אמרה המחנכת, "פנה את מקומך לחברך." "הוא לא חבר שלי," ענה אד, "והוא לא יעמוד במקומי. הוא יכול פשוט להסתובב עם הגב למצלמה, ככה לא יראו לא את הכתם ולא את הפרצוף השמן שלו." המחנכת התרגזה ונתנה לאד עונש לכתוב מאה פעם "אסור לי לסרב לפנות את מקומי לחבר שהפיל על חולצתו פרוסת לחם עם ריבה." אד לא אמר כלום, הוא ירד מהארגז שלו והתקדם לשורה הראשונה. זה עשה קצת בלגן, בעיקר כשאד נתקל באלססט והכניס לו אגרוף בפרצוף.
אלססט רצה לתת לאד בעיטה, אבל אד התחמק, הוא נורא גמיש, ומי שקיבל את הבעיטה היה אניאן, במזל - איפה שאין לו משקפיים. זה לא הפריע לו להתחיל לצרוח ולבכות שהוא לא רואה כלום, שאף אחד לא אוהב אותו ושהוא רוצה למות. המחנכת הרגיעה אותו, קינחה לו את האף, סירקה אותו מחדש והענישה את אלססט - הוא צריך לכתוב מאה פעם "אסור לי להכות חבר שלא מציק לי ושמרכיב משקפיים." "מגיע לך," אמר אניאן. אז המחנכת נתנה גם לו עונש. אניאן היה כל כך מופתע, שהוא אפילו לא בכה. המחנכת התחילה לחלק עונשים בנדיבות, לכולנו היו ערמות של שורות לכתוב, ובסוף המחנכת אמרה: "טוב, עכשיו אולי תחליטו להתנהג יפה. אם תהיו ילדים טובים, אבטל את כל העונשים. אז הסתדרו, חייכו חיוך גדול, והאדון יצלם תמונה יפה!" בגלל שלא רצינו לצער את המחנכת, עשינו מה שהיא אמרה. כולנו הסתדרנו וחייכנו.
אבל המזכרת שננצור כל חיינו התפספסה, כי גילינו שהצלם כבר לא שם. הוא עזב, בלי להגיד כלום.
בעקבות האיורים היפים של ינאי פרי קיבלו הילדים נייר לבן,עפרונות צבעוניים ועפרון 6B ויצרו עולם משלהם שבו העיפרון שחור והעפרונות הצבעוניים נפגשים .הם בחרו האם הם יחיו בשלום או יילחמו זה בזה. כל אחד ברא עולם משלו, על פי רצונו.
תמר גרפינקל
העבודות מוצגות בתערוכה במסדרון כתות ח' ליד הספרייה
"מעטפה היא כמו קופסה שמחביאה בתוכה סוכריות קטנות וצבעוניות. הסוכריות שבקופסה הן כמו המילים שכתובות במכתב. מילים שמחות ומילים עצובות, מילים מתגעגעות ומילים כועסות, מילים קטנות וגם גבוהות, מילים מתבלבלות, מילים אומרות ומילים שותקות"איריס ארגמן
כמו רוזלינדה,רצינו לכתוב מכתב לאנשים האהובים עלינו. התלבטנו למי לשלוח: לחבר? חברה? סבא וסבתא? הורים? ואז חשבנו: מה נכתוב: ברכה? משאלה? שיר? . קישטנו, ציירנו, הדבקנו, הוספנו סוכריה, הכנסנו למעטפה, הדבקנו בול, כתבנו את הכתובת , צעדנו בשמחה לתיבת הדואר ושלחנו את המכתב. עכשיו כל מה שנותר הוא לצפות למכתב תשובה. חג פסח שמח ילדי כתות ג'.
המעשייה
סינדרלה היא אחת המעשיות הקלסיות והאהובות ביותר. היא נדפסה לראשונה בסוף המאה ה-17
בספר מעשיות מאת שארל פרו ומאוחר יותר על ידי
האחים גרים. הסיפור עובד לשלל סרטים לאורך השנים, הידועה והמוכרת ביותר היא הגרסה המצוירת של דיסני.
בספרו
"חרוזים נלוזים", בחר הסופר האנגלי
רואלד דאל שש מעשיות קלסיות, ביניהם סינדרלה, וכתב אותן מחדש בחרוזים. תוך כדי שינויים
רבים, מזוויעים ומצחיקים. השירים מאפשרים לדאל לשעשע ולהפחיד בו זמנית.
גם אפרים
סידון ודני קרמן בספרם "כל האמת על..." מספרים מחדש את סיפור סינדרלה מנקודת
מבט קצת פחות מוכרת, נקודת המבט של הרשעים: אחיותיה של סינדרלה זוכות לספר את הסיפור
מהצד שלהן והתוצאה משעשעת ומפתיעה.לאחר שקראו את הספורים עיצבו תלמידי כתה ד' נעל מקורית
עבור הסינדרלה הדמיונית שלהם.
את האגדה הזו אתם לא מכירים. היא מאד מוזרה ושונה מכל האגדות הרגילות. יש בה דרקון עצוב בשם קינמון שאוהב סוכריות מחליפות צבעים. נסיך עצלן ומפונק שלא אוהב להילחם ושמו אניסון וישנה נסיכה אמיצה ששמה רוזמרין.
זה היה שיעור טעים מאד וריחני
ההורים של הנסיכה רוזמרין הבטיחו שהנסיך שיחסל את הדרקון יוכל להתחתן עם רוזמרין. רוזמרין, שהיא נסיכה אמיצה וחכמה החליטה להתחפש לנסיך, לברוח מהארמון ולהרוג את הדרקון בכוחות עצמה. בדרך היא פוגשת את הנסיך מיורן שהוא חוקר טבע וביחד הם יוצאים לחפש את הדרקון. מכיוון שלכל הדמויות בסיפור שמות תבלינים הכנו בשיעור ספריה פוקצ'ות מתובלות וריחניות במיוחד. אפינו אותן בתנור ואכלנו אותן בהפסקה. כתבו: מיקה לב ארי ושקד סולטן. הילה דוידוף ומאיה ברוך.
בעקבות הקריאה בספר, ערכנו בכיתה שלושה ניסויים מעולם הכימיה: בניסוי הראשון יצרנו חומר חדש מערבוב שני חומרים שונים. בניסוי השני בדקנו בעזרת מי כרוב סגול חומרים חומציים וחומרים בסיסיים ולסיום בדקנו את הצפיפות של ארבעה נוזלים שונים. על הספר כתבהעלמה בן-חנוך מכתה ג'1 מארי קירי גילתה את הרדיום והפולוניום. היא נולדה בפולין בשם מניה וגדלה בעוני, אך זה לא מנע ממנה להמשיך ללמוד. הוריה היו מורים ואפילו גרו בדירה ששמשה כבית ספר. כשגדלה, רצתה ללמוד באוניברסיטה, אך מכיוון שאז, בימים ההם, בפולין, לא הרשו לבנות ללמוד באוניברסיטה היא נסעה לפריז שבצרפת ללמוד שם. בפריז שינתה את שמה למארי- שם צרפתי יותר. כאשר סיימה את לימודיה באוניברסיטה קיבלה מארי הצעה לעבוד עם מדען בשם פייר קירי. היא קיבלה את ההצעה והחלה לעבוד איתו. כאשר הם ראו שהם מצליחים יחד החלו רגשות אהבה למלא אותם והם התחתנו. מארי ופייר המשיכו לעבוד יחד והבטיחו זה לזו שאם אחד מהם ימות השני ימשיך לחקור, לגלות ולהמציא.
מארי ופייר חקרו את האורניום וגילו את הרדיואקטיביות ושני חומרים חדשים: פולוניום ורדיום. הם חקרו במיוחד את פצלת העטרן, חומר שהיה הפסולת שנשארה מהאורניום. מארי קירי זכתה פעמיים בפרס נובל והייתה האישה הראשונה שזכתה בו. אהבתי מאד את הספר ובמיוחד את האיורים היפים. בכל עמוד הוסיפה המאיירת זוג יונים שלא מופיעות בסיפור וכייף היה לחפש אותן. אהבתי לפגוש ספר חדש שמספר על מדענים והיו בו הרבה תגליות בשבילי. שמחתי לקרוא ספר על אישה מדענית כל כך חשובה.
