יום שלישי, 12 במאי 2015

מזכרת שננצור כל חיינו

קראנו בכתה את הפרק הראשון בספר  "ניקולא הקטן" מאת רנה גוסיני וז'אן ז'אק סמפה. הספר יצא לאור בצרפת בשנת 1961 והוא נפלא היום כמו שהיה אז.
יצאנו לחצר עם המורה חני וצילמנו את הפרק הראשון בספר, המתאר חוויה אותה חווה כל ילד בבית הספר בסוף שנה- הצילום הכיתתי. אצל ניקולא וחבריו גם אירוע שגרתי שכזה לא יהיה משעמם
מזכרת שננצור כל חיינו 
היום בבוקר הגענו כולנו לבית ספר נורא מרוצים, כי היום מצטלמים לתמונה כיתתית שתהיה בשבילנו מזכרת שננצור כל חיינו, כמו שהמחנכת אמרה. והיא גם אמרה לנו לבוא נקיים ומסורקים יפה-יפה.
נכנסתי לחצר בית ספר עם ראש מלא ג'ל. כל הילדים כבר היו שם והמורה עמדה וצעקה על ז'אוֹפרָאָה שהגיע מחופש ליצור ממאדים. לז'אופרואה יש אבא נורא עשיר שקונה לו כל צעצוע שהוא רוצה. ז'אופרואה אמר למחנכת שלא אכפת לו, ושהוא יצטלם בתלבושת חלל, ושאם לא אז הוא הולך הביתה.
הצלם גם היה שם עם המצלמה שלו והמורה אמרה לו שצריך להזדרז כי אחרת נפסיד שיעור חשבון. אַנְיָאן, שהוא התלמיד הכי טוב בכיתה והפוצי-מוצי של המחנכת, אמר שזה יהיה חבל אם לא יהיה שיעור חשבון, כי הוא אוהב חשבון והוא עשה את כל התרגילים שהיו לשיעורי בית. אד, חבר שלי חזק נורא, רצה להכניס לאניאן אגרוף בפרצוף, אבל לאניאן יש משקפיים ואי אפשר להרביץ לו כל פעם שרוצים. המורה התחילה לצעוק שאנחנו בלתי נסבלים ושאם זה יימשך כך לא תהיה שום תמונה ושכולנו ניכנס לכיתה. אז הצלם אמר: "נו באמת, נו באמת, שקט, כולם להירגע, אני יודע איך צריך לדבר עם ילדים, הכול יהיה בסדר גמור."
הצלם החליט שאנחנו צריכים להסתדר בשלוש שורות: הילדים בשורה הראשונה יֵשבו על הרצפה, הילדים בשורה השנייה יעמדו מסביב למחנכת שתשב על כיסא והילדים בשורה השלישית יעמדו על ארגזים. יש לצלם הזה רעיונות ממש טובים.
הלכנו להביא ארגזים ממחסן בית ספר. עשינו שם חיים, כי לא היה הרבה אור במחסן ורָפָס שם שק ישן על הראש וצעק: "הווו, אני רוח רפאים." ואז ראינו שהמחנכת מגיעה. היא לא נראתה מרוצה, אז לקחנו את הארגזים ויצאנו משם מהר. היחיד שנשאר היה רופוס. הוא לא ראה מה קורה בגלל שהשק היה על הראש שלו והוא המשיך לצעוק: "הווו, הווו, אני רוח רפאים," והמחנכת היתה זאת שהורידה לו את השק. איך שרופוס היה מופתע. כשהמחנכת חזרה לחצר, היא עזבה את האוזן של רופוס ואז הִכתה לעצמה על המצח. "אתם שחורים לגמרי," היא אמרה. זה היה נכון. כששיחקנו במחסן, התלכלכנו קצת. המחנכת לא היתה מרוצה, אבל הצלם אמר לה שזה לא נורא, ושיש לנו זמן להתרחץ בזמן שהוא מסדר את הארגזים ואת הכיסא בשביל התמונה. היחיד שנשאר עם פנים נקיות, חוץ מאניאן, היה ז'אופרואה, כי היתה לו על הראש קסדת חלל שנראתה כמו צנצנת. "את רואה," אמר ז'אופרואה למחנכת, "אם כולם היו באים מחופשים ליצורים ממאדים, לא היו בעיות." ראיתי שלמחנכת ממש מתחשק לתפוס לז'אופרואה באוזן, אבל בצנצנת לא היה איפה לתפוס. המצאה גדולה, תחפושת המאדים הזאת! חזרנו אחרי שהתרחצנו והסתרקנו. היינו קצת רטובים, אבל הצלם אמר שזה לא נורא, ושבתמונה לא יראו כלום.
"טוב," אמר לנו הצלם, "רוצים לשמח את המורה שלכם?" ענינו שכן, כי אנחנו מחבבים את המחנכת, היא ממש נחמדה כשאנחנו לא מרגיזים אותה. "טוב," אמר הצלם, "גשו בצורה יפה למקומות שלכם. הגבוהים על הארגזים, הבינוניים בעמידה והנמוכים בישיבה." התחלנו להסתדר והצלם התחיל להסביר למחנכת שאפשר להשתלט על כל הילדים עם קצת סבלנות, אבל המחנכת לא יכלה להקשיב לו עד הסוף. היא היתה צריכה להפריד בינינו, כי כולנו רצינו לעמוד על הארגזים.
"יש פה רק גבוה אחד, וזה אני!" צעק אד ודחף את אלה שרצו לעלות על הארגזים. ז'אופרואה התעקש, אז אד נתן לו אגרוף בצנצנת והכאיב לעצמו נורא. היינו צריכים כמה ילדים כדי להוריד מהראש של ז'אופרואה את הצנצנת, שנמעכה.
המחנכת אמרה שהיא מזהירה אותנו בפעם האחרונה ושאם לא נירגע יהיה שיעור חשבון, אז הבנו שצריך להיות בשקט והתחלנו להסתדר במקומות. ז'אופרואה התקרב לצלם, "מה זה, הדבר הזה?" הוא שאל. הצלם חייך ואמר לו: "זאת קופסה שממנה תצא ציפור קטנה, בחרצ'יק." "המכשיר שלך ישן," אמר ז'אופרואה, "אבא שלי נתן לי מצלמה עם מגן שמש, עדשה לצילום מקרוב, עדשת טֶלה, וכמובן מסננים..." הצלם נראה מופתע, הוא הפסיק לחייך ואמר לז'אופרואה לחזור למקום. "יש לך לפחות מד-אור חשמלי?" שאל ז'אופרואה. "בפעם האחרונה, חזור למקום שלך!" צעק הצלם, שפתאום נראה נורא עצבני.
הסתדרנו במקומות. אני ישבתי על הארץ, ליד אַלסֵסט. אלססט הוא חבר שלי והוא נורא שמן ואוכל כל הזמן. הוא בדיוק התכוון לנגוס בפרוסת לחם עם ריבה כשהצלם אמר לו להפסיק לאכול, אבל אלססט ענה שהוא חייב להזין את עצמו. "עזוב את הלחם הזה!" צעקה המחנכת שישבה בדיוק מאחורי אלססט. זה כל כך הבהיל אותו, שהוא הפיל את הלחם על החולצה שלו. "זה אבוד," אמר אלססט, כשהוא מנסה לנגב את הריבה עם הלחם. המורה אמרה שהברירה היחידה שנשארה היא לשים את אלססט בשורה האחרונה בשביל שלא יראו את הכתם על החולצה. "אד," אמרה המחנכת, "פנה את מקומך לחברך." "הוא לא חבר שלי," ענה אד, "והוא לא יעמוד במקומי. הוא יכול פשוט להסתובב עם הגב למצלמה, ככה לא יראו לא את הכתם ולא את הפרצוף השמן שלו." המחנכת התרגזה ונתנה לאד עונש לכתוב מאה פעם "אסור לי לסרב לפנות את מקומי לחבר שהפיל על חולצתו פרוסת לחם עם ריבה." אד לא אמר כלום, הוא ירד מהארגז שלו והתקדם לשורה הראשונה. זה עשה קצת בלגן, בעיקר כשאד נתקל באלססט והכניס לו אגרוף בפרצוף.
אלססט רצה לתת לאד בעיטה, אבל אד התחמק, הוא נורא גמיש, ומי שקיבל את הבעיטה היה אניאן, במזל - איפה שאין לו משקפיים. זה לא הפריע לו להתחיל לצרוח ולבכות שהוא לא רואה כלום, שאף אחד לא אוהב אותו ושהוא רוצה למות. המחנכת הרגיעה אותו, קינחה לו את האף, סירקה אותו מחדש והענישה את אלססט - הוא צריך לכתוב מאה פעם "אסור לי להכות חבר שלא מציק לי ושמרכיב משקפיים." "מגיע לך," אמר אניאן. אז המחנכת נתנה גם לו עונש. אניאן היה כל כך מופתע, שהוא אפילו לא בכה. המחנכת התחילה לחלק עונשים בנדיבות, לכולנו היו ערמות של שורות לכתוב, ובסוף המחנכת אמרה: "טוב, עכשיו אולי תחליטו להתנהג יפה. אם תהיו ילדים טובים, אבטל את כל העונשים. אז הסתדרו, חייכו חיוך גדול, והאדון יצלם תמונה יפה!" בגלל שלא רצינו לצער את המחנכת, עשינו מה שהיא אמרה. כולנו הסתדרנו וחייכנו.
אבל המזכרת שננצור כל חיינו התפספסה, כי גילינו שהצלם כבר לא שם. הוא עזב, בלי להגיד כלום.

תגובה 1: